ספר היובלים י

פרק י

א ובשבוע השלישי ליובל הזה, החלו המלאכים הטמאים להחטיא את בני נוח לפתותם ולהשיבם עד דכא:

ב ויבואו בני נוח אל אביהם ויספרו לו על אודות הרוחות, אשר החטיאו את בני בניהם הדיחום בחשכה והמיתום:

ג ויתפלל אל ה' אלהיו ויאמר, אלהי הרוחות לכל בשר אשר עשית ברחמיך ותצל אותי וגם בני ממי המבול ולא נתתני לראות שחת כאשר עשית לבנים משחיתים:

ד כי חסדך גדול עלי, ורבים רחמיך על נפשי:

ה יגדל נא חסדך על בניך, אל ימשלו בם המלאכים הרעים לבל ישחיתום את הארץ:

ו הן ברכת אותי ואת בני, כי נפרה ונרבה ונמלא את הארץ:

ז אתה ידעת את אשר עשו השומרים אבות המלאכים האלה בימי:

ח וגם את המלאכים האלה אשר בחיים חייתם אֱסור וכלאם בשאול תחתיה, לבל ישחיתו בבני עבדך אלהי כי אכזרים המה ולהשחית נבראו:

ט אל ימשלו ברוחות החיים כי אתה לבדך ידעת את משפטם ואל יהי להם שלטון על בני הצדק מעתה ועד עולם:

י ויאמר אלהינו אלינו לאסור את כולם:

יא ויבוא שר הרוחות משטמה ויאמר, בי אדוני הלא יותרו מהם שרידים לפני לשמוע בקולי ולעשות את כל אשר אומר להם:

יב כי אם לא ישאר לי איש מהם, לא אוכל להשלים כוח חפצי בבני אדם:

יג כי הנה הנם להשחית ולהחטיא על פי דברי בממשלתי, כי רבה רעת בני אדם:

יד ויאמר החלק העשירי יוותר מהם לפני, ותשע ידות ירדו אל מקום המשפט:

טו ויאמר אחד ממנו נורה לנוח את כל הרפואות, כי ידע כי לא יתהלכו בצדקה ולא ילחמו במישרים:

טז ונעש כאשר ציווה ונאסור במקום העונש את כל [הרוחות] הרעות המחבלים, ואת החלק העשירי הותרנו מהם למען יעשו את משפט השטן על הארץ:

יז ואת רפואות תעלה לכל מדוי הרוחות הגדנו לנוח, ואת מזימות נכליהם להחטיא איך יירפאו בצמחי האדמה:

יח ויכתב נוח בספר את כל אשר הורינו אותו על כל מיני מרפא:

יט ככה נכלאו הרוחות הרעות מעל בני נח:

כ ויתן את כל המכתבים אשר כתב אל שם בנו הבכור, כי אותו אהב מכל בניו:

כא וישכב נוח עם אבותיו, ויקבר על ההר לובר בארץ אררט:

כב תשע מאות שנה וחמישים שנה מלאו לימי חייו, תשעה עשר יובלים ושני שבועים וחמש שנים:

כג ויהי בחייו על הארץ צדיק תמים מאוד נעלה על כל בני אדם, מלבד חנוך:

כד כי תולדת חנוך היתה לעדות לדורות עולם, להגיד את כל אשר יקרא לדור ודור ביום המשפט:

כה וביובל הארבעה ושלושים בשנה הראשונה לשבוע השני, לקח לו פלג אשה ושמה לומנה בת שנער:

כו ותלד לו בן בשנה הרביעית לשבוע הזה, ויקרא את שמו רעו:

כז כי אמר הנה הרעו בני אדם במזימת תועבה, כי יזמו לבנות להם עיר ומגדל בארץ שנער כי נסעו מאררט מקדם אל שנער:

כח כי בימיו בנו עיר ומגדל, באומרם נעלה בו השמימה:

כט ויחלו לבנות בשבוע הרביעי וישרפו באש, ותהי להם הלבנה לאבן והחומר אשר דבקו בו את טורי האבנים היה חימר מן הים ומן מעיני מים אשר בארץ שנער:

ל ויבנו אותה שלוש וארבעים שנה...

לא ויאמר ה' אלהינו אלינו, הן עם אחד וזה החילם לעשות ועתה לא ארף מהם:

לב הבה נרדה ונבלה שפתם, אשר לא ישמעו איש את רעהו:

לג ויפוצו בארצות ובגוים, ולא יוסיפו עוד לשית עצה בלבבם עד יום המשפט:

לד וירד ה' ונרד עמו לראות את העיר ואת המגדל, אשר בנו בני האדם:

לה ויעלג כל מלה בלשונם ולא שמע איש שפת רעהו, ויחדלו לבנות העיר והמגדל:

לו על כן קרא שם כל ארץ שנער בבל כי שם בלל ה' שפת כל בני האדם, ומשם נפוצו בעריהם ללשונותם ולגוייהם:

לז וישלח ה' רוח חזק על מגדלם, ויהרסהו על הארץ:

לח והנה הוא בין ארץ אשור ובין בבל בארץ שנער, ויקראו את שמו חרבות:

לט בשנה הראשונה לשבוע הרביעי ליובל החמשה ושלושים נפוצו בארץ שנער:

מ וילך חם ובניו אל הארץ אשר נפלה לו בגורל נחלתו, אל ארץ הנגב:

מא וכנען ראה את ארץ הלבנון עד נחל מצרים כי טובה היא מאוד, ולא הלך אל ארץ נחלתו מערבה לים:

מב וישב בארץ לבנון ממזרח וממערב לבני מתי הלבנון ולכתף הים לארכו:

מג ויאמרו אליו חם אביו וכוש ומצרים אחיו לאמור, הן נאחזת בארץ לא לך אשר לא נפלה לנו בגורל:

מד לא תעשה כן, כי אם תעשה כה אז נפול תפול בחרב גם אתה גם בניך בארץ והייתם לאלה:

מה כי בחוזק החרב נאחזתם, ובחזקת החרב יפלו בניך ונכרת לעולם:

מו אל תשב בארץ מגורי שם, כי לשם ולבניו נפלה בגורל לנחלה:

מז ארור אתה וארור תהיה מכל בני נוח, באלה אשר נשבענו לפני השופט הקדוש ולפני אבינו נוח:

מח ולא שמע בקולם, וישב בארץ לבנון מן חמת עד לבוא מצרימה הוא ובניו עד היום הזה, על כן קרא לארץ ההיא כנען:

מט ויפת ובניו נסעו לפאת מערבה, וישבו בארץ נחלתם:

נ וירא מדי את ארץ הים ותיטב בעיניו, וידרוש אותה מאת עילם ואשור וארפכשד אחי אשתו:

נא וישב בארץ מדי על פני אחי אשתו עד היום הזה, ויקרא את שם מושבו ושם מושב בניו מדי על שם אביהם מדי:

פרק קודם פרק הבא